עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
Without a Face

מוות זה כמו "אמת או חובה". אתה יכול להתחבא, לשכוח ממנו לגמרי,
אבל ברגע שהבקבוק נעצר ופונה אליך אתה גמור.

אתם יכולים לפנות אלי בזכר או נקבה- זה לא משנה לי.
אני לא סגור על מה אני, אני חושבת המון על זה.
בינתיים- זה לא משנה לי, העיקר שאמצא את המקום שלי.
חברים
justmesmooth criminal
"שיחה" עם אבא.
23/11/2014 20:45
Without a Face
אנחנו יושבים בבית, זה היה בשעה חמש, אני משער. אמא אצל חברה, עומר אצל חבר, ואני בחדר. 
אבא הוגה את שמי, אני עוצם את העיניים ושותק. 
"אני לומד!" צרחתי אליו לאחר שהגה את שמי כבר כמה פעמים. "בוא רגע." קולו הפך לכועס. 
הוא תמיד היה רגוע כזה -אשכנזים- לכו תבינו מה גרם לו לכעס. -וזאת לא אמא שלי- 
"מה?!" הוצאתי את המילה במהירות, מחכה לחזור לחדר. "שב. אני רוצה לדבר איתך." ראיתי בפרצופו שהוא מבולבל.
'שב'? אוקי. ישבתי. 
"אני רגיל שעומר הוא הבן היחידי שיש לנו. ועכשיו גם אתה." הוא נשם. היה לו כבד לומר את המילים האלו. 
אני עוד בהלם. שותק ורעב אל המילים, אל ה'אתה' ועכשיו, אני גם בן! 
אם אמא הייתה כאן היא הייתה צורחת עליו ואומרת "מה אתה מעודד אותה?!" אבל היא לא. 
אז הרשיתי לעצמי להיות רעב ולאכול את המילים בשקט. 
"אני מקווה שאמא שלך תרצה עוד בת." גיחכתי. "לא נעים לי לשבור לך את התקווה, אבל, יש לה מספיק סיוטים ממני." 
הוא חייך. 
"אני עדיין כועס." הוא הביט בי, כאלו הייתי חייזר שנחת זה עתה. "על הפסיכולוג!" אמרתי בקול גבוה, וזה כנראה העיר אותו
והחזיר אותו לחיים. 
"של מי היה הרעיון המטופש הזה?!" צרחתי בכעס. "למה שאספר לזר את כל הדברים שלי! אני רוצה להבין משהו, כשאמא אמרה, 
'לעולם לא הייתי שמה את ילדי אצל דבר כזה, הוא סתם לוקח כסף על כלום.' היא לא התכוונה לזה?! כי לי היא נראתה משכנעת מאוד. 
אני לא מבין למה אני יושב כאן וצוחק או בכלל מדבר איתך." 
הוא שתק. 
אני נשמתי ושתקתי. 
לקחתי את הגנים של אמא, הכעס והעצבים. אני מסוגל לזרוק דברים ולהשתגע, אבל בפנים הכל יהיה שקט, כמו גלים קטנים,
בחוץ אני גל גדול שמתנפץ על אבנים ללא שליטה. 
"תרגעי קודם כל ותשבי!" הוא צרח וחזר ללשון נקבה. פערתי את עיני והמשכתי לעמוד. 
"תדבר. תגיד שאתה שונא אותי, שהייתה רוצה בת אחרת. הרי אתה מת לומר את זה!" מלמלתי.
הוא חרק את שיניו, וישב כרגוע, בפנים הוא הפוך ממני, בפנים יש לו סערה, אפשר לשמוע את הלב מנפץ את כול כולו. 
"הלוואי שלא היית !" הוא שתק ולא המשיך. 
הלוואי שלא היית נולדת. 
כן אבא... אני מכיר אותך מספיק מכדי לדעת שכל השיחה הייתה בשביל לומר לי שהלוואי ולא הייתי. 

//
5 תגובות
על פי מי?
21/11/2014 14:47
Without a Face
אני כועס. כל כך כועס! הם פשוט בגדו באמון שלי. 
הייתי כותב שאני שונא אותם, אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול. 
אסביר לכם מה פשר הכעס- יום רביעי כתבתי את המכתב, לאחר שיפוצים, תיקונים ושינויים רבים. 
עם פחד רב הנחתי אותו על מיטתם.
והלכתי לישון. 

השעון מעיר אותי בדיוק על הדקה. אני קם בשש, מתארגן, ולפעמים מתמרמר בתוכי על היום שהולך לבוא.
אמא ניגשת אלי, הלב שלי על מאה. כול התשישות והעייפות שאיתה קמתי, נעלמה ובתוכי נותר רק הפחד וצפייה.
"למה קמת עכשיו?" 
הבטתי בה מופתע. "בית ספר(?)" מלמלתי בזלזול. 
"זהו שלא." היא אמרה, וראיתי איך קשה לה לזייף חיוך. הפנים שלה התעקמו, והשפתיים עוקלו לחצי עיגול. 
"אנחנו נוסעים ליום כיף." 
היא והשטויות שלה. 

'לא קראת את המכתב?!' צרחתי בתוכי. אך השקט שרר. המברשת שיניים עוד ביד שלי, אני עדיין מביט בה בהלם טוטלי. 
עומר בדיוק עבר, קפצתי על ההזדמנות לראות אם הכל צחוק אחד גדול. "עומר, אמא עושה יום כיף, שמעת על זה?" 
המילים נזרקו לעברו בבוז, מאז שאנחנו קטנים אנחנו צוחקים על ה"ימי כיף" שלה. 
היא נותרה מאופקת. כמה שאני מכיר אותה, כל שרצתה באותו הרגע לעשות היה לצעוק עלי לטלטל אותי ולזרוק מהבית. 
אני לא יודע כמה זמן היא הכינה את עצמה נפשית עבורי. 
"לא." עומר התחיל לצחוק, ופנה לאמא. "את לוקחת אותה ליום כיף?" היא הנהנה. "אני מוזמן?" הוא אמר בהתרגשות מזויפת.
"לא. אתה לא. אני ואבא רוצים לקחת אותה לאיזשהו מקום. ניקח אותך גם לבד, בהזדמנות." החיוך שהיה לה על השפתיים היה מוזר,
מן לגלוג כזה. אבל התעלמתי. אם יש משהו שנותן לי עוד שעות שינה, אני בעד! לגמרי בעד. 

נכנסתי למיטה חזרה, קמתי באחד. הכנתי לי משהו חם לבשתי בגדים ויצאתי איתם לאותו "מקום." 
כול הדרך שתקנו, אני רגיל שאבא מדבר, שהוא צוחק על משהו, שאמא מעירה לו וצועקת שיתנהג כמו בן אדם, 
אני רגיל לצחוק מאחור עליהם. אבל כלום. שקט, ואיש לא הפר אותו,
אפילו לא אני. 

"עצור." אמא הורתה לאבא. הוא עצר והסתכל עליה. "אל תגיד לי מה לעשות." לחשה לו. 
היא הולכת לזרוק אותי? מה התכנון? אני הולך למות? הכול בסדר? 
פתחתי את הדלת, צועד אל עבר בניין לא מוכר עם תהיות בראש. "מה זה המקום הזה?" שאלתי לאחר זמן מה. 
"בית של ידיד." היא השיבה.
גלגלתי את עיני, עכשיו לשבת עם עוד זקן בגילך ולשמוע את הריכולים שלכם? בגלל זה נשארתי בבית?! 
היא דופקת בדלת, אבא מחכה למטה, אנחנו נכנסים, אותו "ידיד" שלה מוליך אותי לאיזה חדר מלא ספרים, 
לעזאזל! ידעתי שמשהו מסריח! 

"אני אחזור לאסוף אותך," היא צורחת לי והדלת נטרקת, אני שומע אותה יורדת במהירות במדרגות. 
הוא משלב את הרגליים ומביט בי. "בני זונות!" צרחתי. הוא שתק. נמאס לי מהשתיקות אז קללתי עוד קללה. 
"אני לא הולכת לדבר." כעסתי. אני כל כך כועס! היא השאירה אותי שם שעתיים, שעתיים של סבל ושאלות מטומטמות! 
צרחתי עליהם כל כך הרבה, "אני לא צריכה פסיכולוג!!!" אבל מי יקשיב לי כבר?!! הם לא מבינים שזה לא משהו שניתן לריפוי,
הם לא מקבלים את השוני, לפעמים אני רוצה לצעוק, מי אמר שאני הוא השונה!? מי אמר שזה לא אתם השונים!? 
מי אמר שיש דבר כזה "שונה." מי קבע מה זה שונה?! על פי מי אתם לעזאזל הולכים!? 
אז יש לי פאקינג פסיכו מזורגג והורים שחושבים שזה רק עוד גיל שעבורם הוא גיל מטומטם. 

10 תגובות
טיוטה.
19/11/2014 21:53
Without a Face
אני חושבת איך לפתוח, מה לומר. יש יותר מידי, שהמחשבות לא נותנות לי להחליט. 
אני זוכרת שרמזתי לכם כמה וכמה פעמים, "אם אהיה ככה." "אם תגלו שאני כזו" "מה יקרה אם.." 
השאלות היו מיותרות... 
היה לי איזשהו מכתב בשבילכם. אבל הוא לא נועד לרגע זה... 
כמה זמן לא כתבתי לכם מכתב, כמה זמן לא כתבתי לכם? 
מגיל חמש אני חושבת. מאז שעליתי לכיתה א'. 
כשהיה לי על הקיר בחדר תמונות של הקהילה הגאה, הלב שלכם פעם כל פעם שנכנסתם לחדרי,
פניכם האדימו בכעס וכל לילה שמעתי אתכם מדברים עלי, כחסרי אונים מול "נערה מתבגרת." 
עד שעומר קרע הכל מעצבים, ונרגעתם. אני יודעת שהיה לו איזה קטע עם בחור, ובשביל שלא תשימו לב לזה,
הוא בא לחדר שלי עם אותו בחור וקרע הכל. לכן לא עשיתי עניין גדול מהדבר, פשוט הדבקתי עוד. 
המוח הולך לכל מיני מקומות, רק לא לעיקר. אל תחשבו שזה פשוט... זה לא. 
אני מקצרת. אם יהיו שאלות, תוכלו לפנות אלי ולשאול. אני מוכנה לענות, רק תפנו כמו בני אדם, 
ואל תדברו עלי בשקט בחדר! אני שומעת הכל. אם שכחתם, אזכיר לכם שהחלון שלי קרוב לחלון שלכם. 
יש לי בקשה אחת... היא מאוד קלה אם מסתכלים עלי מהזווית שלי, פשוט תתחילו לפנות אלי בלשון זכר. 
אני חושש, אתם יודעים.. שנים שחלמתי על הרגע שתאחזו במכתב ותקראו, שנים שדמיינתי מה תגיבו, האם בכלל תגיבו,
ואם כן, איך ארגיש אחרי זה. לא הייתי כותב את זה לו היה אפשר, לא הייתי כותב זאת אם הכל היה שונה. 
לפעמים אני רוצה להיות עומר, לו הכי קל. הוא פשוט הוא. הוא פשוט בן. גם אם הפלתי אותו בפח ואמרתי שהוא חצי גיי. 
הוא כל מה שאני לא. ואני שונא את זה. 
אינני מאשים אתכם. אני נולדתי בת, אבל אני מצטער לבשר, למעשה אני בן. 
הגוף לא מראה זאת, הקול לא משקף דבר זה. 
זה בדיוק כמו שחיוך לא מראה דמעות חונקות. כך אני, חי בן מסכות כבר כמה שנים... 
תמיד יש את אותה מחשבה "האם אלו חיים?".
אני מסתתר בתוך הארון, חושב על כל אותם דברים ונותן לפחד לשטוף אותי, לכרסם בי ולתעתע. 
אבל לא עוד. עכשיו אני מוכן, ואקריב הכל מכדי להיות אני.
לא ביקשתי לעשות ניתוח לשינוי, ואם כבר כתבתי זאת, אני מתכנן לעשות את זה בעתיד. (רק מכין נפשית).
אני אמשיך לקצץ את השיער שלי ואמשיך ללכת עם עגילים ובגדים של בנים. אלו לא דברים שאשנה בי. 
כמה מילים לסיום: 
אמא, אבא, אחי היקר עומר, אני בא לאשר את הפחד הכי גדול שלכם, 
אני טרנסג'נדר. ואני משער שאין לכם ברירה אלא לקבל את מי שאני. 

5 תגובות
יום יבוא.
19/11/2014 16:51
Without a Face
אני לא יודע. 
או- אני לא יודעת. 
זאת אומרת: 
למה צריך את כל זה?
יודע יודעת, זכר נקבה.
אני? אני זה אני, או זו אני. 
האם זה באמת משנה?
שם לא מספיק לקבוע מי אני? 
לא. למעשה לא. 
הרי, שם לא קובע שום דבר.
וגם אם אגיד לכם מי אני, 
האם זה יספיק? 
לא. זה לא. 
אתם יודעים שלא. 
כי אפילו אני, לא יודעת מי אני. 
אתם סתם עושים כאב ראש אחד גדול!
אני שונא אתכם!!! בפרט את עצמי. 
יש המון מילים שיוצאות מהפה שלכם, אתם אפילו לא נושמים.
אני משחיל פה ושם מילה על מי אני, ואתם ישר מתנגדים.
"אם היתה לי בת כזו, אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה." אופס אמא. מאוחר מידי.  
אז מה תעשי עכשיו אמא? כי אותי את לא תשני. 
בסופו של דבר, יהיה מכתב על השידה ובו כתוב חלק ניכר ממה שאני,
ואז אשמע אותך אמא. כן אמא. 
גם כשאלך הכי רחוק עם תיק על הגב, באמצע נסיעה, בשתיים בלילה. 
"היא טוענת שהיא בן! היא פשוט השתגעה!" ואבא ירגיע אותך ויגיד שזה רק שלב, 
הרי הוא כל כך תמים שהוא יכול להביא אותי לרופא ולבדוק אם חליתי במשהו. 
שיהיה. 
יום יבוא ויהיה לי אומץ. יום יבוא ואכתוב מכתב. ואז כבר לא אצטרך לדמיין בראשי את אותה שיחה 
"מעניינת" שתהיה מבוססת על כל כולי. 

אין תמונה שתתאר את כאבי ומצבי כמו זו.

Untitled
16 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »